בתחילת השירות הצבאי שלי נפלתי על הברך שלי וקיבלתי מכה קטנה שהובילה מהר מאוד לכאבים מוגזמים מאוד. במשך 4 שבועות, ראיתי כל שבוע רופא אחר שניסה לנחש למה כל כך כואב לי ממכה כל כך קטנה ולא רצינית. מעבר לכאבים לא הגיוניים, מהר מאוד כבר לא הצלחתי ללבוש את המכנס של המדים, לנעול את הנעל, כל מגע הכי קל היה גורם לי לבכות מכאב, ואין מה לדבר בכלל על שאר התפקודים הבסיסיים כמו מקלחת ושינה- כל זה בזמן הטירונות. אחרי חודש שהרגיש כמו נצח, הגעתי לאורתופד שהבין שאני מפתחת את התסמונת, איבחן אותי ב: "חשד ל- CRPS", הפחיד אותי שזה מצב נורא ומסוכן מאוד, והעביר אותי לרמ 2. אחרי 3 חודשים של טיפולי פיזיותרפיה לא מספיק אינטנסיביים שם, השתחררתי מהשירות הצבאי שלי בשברון לב ענק.מחיילת עם מוטיבציה לקצונה- לפרופיל 21 תוך 4 חודשים.
אחרי השחרור ובזכות אנשים טובים בדרך, הגעתי יחסית מהר יחסית לשיקום יום במחלקת הכאב בשיבא תל השומר. בגלל התזמון המוקדם שבו תפסנו את התסמונת, כולם דאגו למנוע הידרדרות, כדי שמקפיצה עם קביים לא אגיע לכיסא וקטיעה. מן הסתם, לא הבנתי מה קורה בגוף שלי ולמה אני כה, והסבירו לי שמשהו לא תקין מבחינת מנגנון הכאב אצלי, אז הנחתי שפיזית איזה עצב נפגע בגלל המכה שקיבלתי, וכנראה שככה זה ישאר לעד… במשך יותר מחצי שנה הגעתי לטיפולים מכל הסוגים, לקחתי את כל התרופות, ועשיתי כל מה שאמרו לי כדי שאוכל לחזור לתפקד באיזשהי רמה. נלחמתי בכל הכוח כי פשוט לא הייתי מוכנה לקבל את זה שלנצח אני אישאר במצב הזה ובכאבים האלה, אני הרי רק בת 18 השתחררתי אחרי תקופה במצב יותר טוב מאיך שנכנסתי מבחינה תפקודית, אבל עדיין כאובה ועם לא מעט שאלות. כל זה בשנה שמרגע הפגיעה.
בערך שנה מהשיקום שלי בשיבא, ובעקבות פוסט בפייסבוק בקבוצת התמיכה ל-CRPS, הגענו לדוקטור אפרת סוראקי. בפגישה איתה (שהציפה אותי מאוד ולקח לי זמן להתאושש אחריה), בפעם הראשונה מאז שנפצעתי שמעתי את המילה החלמה. זה לא היה לאף אחד הגיוני, הרי אמרו לי תמיד שזה לנצח, ושאין מה לעשות יותר, ושאני צריכה להגיד תודה שאני "רק" עם מקלות הליכה ולא בכיסא גלגלים, אז איך היא יכולה להגיד שיש לי סיכוי להחלמה? אפרת הסבירה לי לעומק איך מנגנון הכאב באמת עובד, ואיך שהוא מושפע מהסביבה, מהרגשות, מקולות פנימיים וחיצוניים, מהחושים… הרבה יותר דברים מרק אם יש סכנה בפועל או לא. שם גם למדתי שכאב כרוני מתנהג שונה מכאב אקוטי במוח, ולמה חשוב להבדיל בין השניים ולהבין את צורת הפעולה שלהם. ביקשתי וקיבלתי ערימת חומרי קריאה, ושוחררתי הלאה להמשך הטיפול שלי עם המטפלים בקהילה, וטיפול רגשי חדש- פסיכותרפיה אצל ליהי.
האמת שיש לי קצת ניסיון עם טיפולים רגשיים. פגשתי פסיכולוגית שיקומית ופסיכולוגית רפואית, ובאופן כללי, טיפול רגשי איתן אצלי היה בעיקר לדבר על הילדות ולבכות ולהתלונן על החיים שלי ומר גורלי- שזה בהחלט היה טוב לי, אבל לא קידם אותי הרבה. אצל ליהי פגשתי פעם ראשונה מטפלת שלא רק לא יושבת בשקט ומהנהנת בזמן שאני בוכה, אלא ממש מובילה אותי בטיפול. התחלנו מלשחרר את כל הספקות שלי לגבי המצב שלי, עברנו ללהבין מה מפחיד אותי ועדיין מפעיל את מנגנון הסכנה שלי, ועבדנו קשה מאוד לזהות דפוסים שמעוררים אצלי כאב. בתהליך הצלחתי להבין לאט לאט מה קרה לי, למה זה קרה לי, ואיך אני עזרת לעצמי להרגיש יותר טוב היום בפועל.
ואחרי לא מעט בכי, פחד, ורגשות שליליים וחיוביים כאחד, התחלתי להרגיש יותר טוב. לעומת הכאב התמידי בעוצמה 4-5 מתוך 10 שהרגשתי בתחילת התהליך, הכאב הלך וירד לרמה 3, ובהמשך גם לעוצמה של 2, ומשם לרמה של 0-1. לקום בבוקר עם עוצמת כאב 0 היה מרגש ומפחיד במקביל (אם כי חשוב לציין שהיו ועדיין יש התקפי כאב בעוצמות 8+ שמשביתים אותי- היום לפחות אני יודעת להתמודד עם זה יותר טוב, להתאושש מהר יותר ולתמוך בעצמי בתהליך)הבנתי שהכאב שלי פשוט מגיב לרגשות שאני סירבתי להרגיש, אז כשהייתי מוכנה להרגיש אותם- כבר לא היה צורך בכאב. למסקנה הזאת הגעתי אחרי 3 שנים במצב הזה, ואחרי שכבר התרגלתי לחיים מסביב לכאבים והתחלתי להשלים שככה הם יראו לנצח.
אם היו אומרים לי שכל זה יהיה אפשרי לפני כל תקופת זמן, לא הייתי מאמינה בשום צורה- זה אפילו לא היה החלום שלי. הלאה אני רק יכולה להגיד שזה בהחלט משתפר, וזה אפשרי להרגיש טוב יותר. זה לא בהכרח גזירת גורל, ולא בהכרח זה ידרדר.התקווה לחיים טובים יותר היא המוטיבציה הכי טובה והיא זאת שנותנת לך כוח להמשיך לבחור בעצמך ולהילחם על החיים שלך, וזה משתלם בסוף.
