אחד מהחלוצים בתחום הטיפול בכאב כרוני היה ד"ר ג'ון סארנו.
ד"ר סארנו עבד שנים רבות כרופא מומחה לטיפול בכאבים בבית חולים לשיקום בניו-יורק וטיפל בעשרות אלפי אנשים שסבלו מכאבים. המונח שבו השתמש כדי לתאר כאב פיזי שלא נובע מבעיה מבנית/פיזית היה TMS- Tension Myoneural/Myositis syndrome. זהו למעשה הגלגול הראשוני של המושגים המודרנים יותר – כאב נוירופלסטי או MBS (Mind Body Syndrom).
סארנו היה חלוץ ומורה דרך עבור רופאים ומטפלים שבאו בעקבותיו ורעינותיו ממשיכים לשמש בסיס להתערבויות טיפוליות שזוכות לתיקוף ולביסוס מחקרי (למשל EAET-Expression awareness and expression therapy). אי אפשר לדבר על העולם של טיפול בסמפטומים שמקורם ב MBS מבלי להזכיר את ד"ר סארנו ולהבין את זווית הראיה המיוחדת שבה הוא ראה את החיבור בין המוח/רגש והגוף.
בפרק זה תוכלו להכיר על קצה המזלג את רעינותיו.
כמו כל מהפכה תפיסתית, היא החלה מתסכול שהיה קשור לאחוזי הריפוי הנמוכים של מטופלים שפנו אל ד"ר סארנו לטיפול בכאב. הוא התחיל לשאול שאלות ולהשקיע זמן לשוחח עם מטופליו על מה שקורה "מעבר" לכאב בחייהם. הוא התעניין במה שהתרחש סמוך להופעת הכאב, האם סבלו מסמפטומים דומים בעבר, האם חוו טראומות משמעותיות, ועם איזה לחצים הם מתמודדים בהווה. מתוך החומרים שנחשף אליהם ומתוך נסיונו הקליני שהלך והצטבר הוא הגיע למסקנה שכאבים פיזיים מסויימים
(שאין להם מקור מבני) נובעים מרגשות שליליים מודחקים בעיקר זעם ותסכול שלא קיבלו ביטוי.
"הלב שלי נשבר", "רועדות לי הברכיים", "יש לי פרפרים בבטן" – באיזה קלות ופשטות משתקף בשפה שלנו הרעיון שרגשות מתבטאים דרך הגוף. מי מאתנו לא חווה כאב ראש לאחר יום לחוץ בעבודה או כאב בטן לפני מבחן?
רובנו לא נתייחס לתחושות פיזיות אלה כ"בעיה" ולא נרוץ מיד לחפש טיפול רפואי. עם זאת כשמדובר בכאבים מתמשכים כמו כאב בגב או ביד/רגל, תכיפות במתן שתן (ללא דלקת), כאבי ראש תכופים, עייפות כרונית- אנחנו נוטים לבטל את הגורם הרגשי.
רובנו נחפש למצבים אלה סיבה "רפואית" ולא נקשר אותם לרגשות או למתח שאנו נתונים בו. התאוריה של ד"ר סארנו, מתמקדת בדיוק בנקודה זו. הרעיון המהפכני שלו היה שישנם סוגים של כאבים (שלא ממקור פיזי-מבני) שנוצרים כתוצאה מהצורך להסיח את הדעת מרגשות שליליים, לא מודעים, המצטברים בתוכנו.
במקרים אלה, לא רק שיש קשר בין רגשות ומתחים לכאבים, אלא זהו המקור הנסתר שלהם.
על מנת לטפל בהם צריך להבין את מנגנון ההמרה הזה ולהסיט בחזרה את המבט למתרחש בעולם הרגשי במקום להתמקד בטיפול ישיר באיבר הכואב עצמו.
רגשות שליליים גולמיים ועוצמתיים (כמו זעם, ייאוש, חוסר אונים, אשמה, בושה) מזוהים על ידי המוח ומערכת העצבים כבלתי נסבלים ומסוכנים. זו הסיבה שמרביתם ישמרו בסוג של מרחק מאתנו ויודחקו לאורך החיים אל האזור הלא מודע במוחנו. אזור זה, סוג של "מרתף סודי", ישמש מקלט לאותו מטען רגשי שילך ויצטבר באופן לא מודע, שכבה אחר שכבה.
כל רגש עוצמתי, או קונפליקט רגשי, שנתפס על ידי המערכת המוחית והעצבית כ"אסור", "שהדעת לא סובלת אותו", "שאי אפשר או אסור לחשוב עליו או לומר אותו". בד"כ מדובר בתוכן שמנוגד באופן כלשהו לתפיסה שלנו את עצמנו, לציפיות החברתיות והמשפחתיות שהפנמנו לאורך השנים או ל"דיעה" שגבשנו לאורך השנים לגבי מה המשמעות של להיות אדם "טוב", "בוגר" "אחראי" ו"בשליטה".
הרגש המודחק לפי ד"ר סארנו מגיע מתוך מאגר של חוויות וארועי חיים המכיל שלוש שכבות:
חוויות שמקורן בינקות/ ילדות מוקדמת, ארועים שליליים (מוות של אדם קרוב, פרידה/גרושים, משבר כלכלי, הורה שאיננו מתפקד, חשיפה לאלימות, התמכרויות במשפחה ועוד) ולעיתים גם טראומות (התעללות פיזית/מינית/נפשית בילדות וכו'). למרות שהרבה פעמים לא נזכור את אותם ארועים באופן ישיר, הם אינם הולכים לאיבוד אלא נרשמים על ידי המוח ומערכת העצבים.
השכבה השנייה כוללת גורמי סטרס יום יומיים בחיינו הבוגרים
(כגון: פרידה, מחלה במשפחה, עומס בעבודה, פיטורין, מגפה עולמית, אפליה וכו'). למול הלחצים הללו אנחנו הרבה פעמים יכולים לחוות תחושה של מלכוד, חוסר שליטה, חוסר אונים, כעס ופחד ועוד רגשות שנתפסים כ"בלתי פתירים" או "לא הולמים", "מוגזמים", המצטברים בתוכנו.
השכבה השלישית קשורה לקונפליקטים רגשיים שמקורם בנטיות אישיותיות מסויימות.
בעיקר הצורך המוגבר להיות "טובים" ומרצים, נטייה לביקורת עצמית נוקבת ופרפקציוניזם.
השכבות של חומרי הנפש המודחקים הולכות ונערמות לאורך החיים. עם זאת, מטבעם, החומרים הנפשיים הללו לא ניתנים לאחסון על מצב "שקט" והם נמצאים כל העת בתנועה שחותרת אל עבר המודעות. בנקודה כלשהי בחיים, השכבות שנערמו בתוכנו עלולות "לגדוש" את המרתף וקיים איום שהן "ידלפו" ויתגלו בפנינו. הרבה פעמים סכנת ה"דליפה" תהיה קשורה בטריגרים עכשוויים שמזכירים במהותם חוויות קודמות ומעוררים "שדים רגשיים מתרדמתם". כאשר איום ה"דליפה" מתגבר ונהיה ממשי, המערכת הגופנית-נפשית תעשה כל שביכולתה למנוע זאת. כאן בדיוק יתרחש תהליך ההמרה של חומר נפשי לסמפטום פיזי.
חשבו רגע מה יכול להסיח את דעתנו ולמקד את תשומת הלב שלנו אליו יותר מכאב פיזי?
זו היתה למעשה הטענה המרכזית והמהפכנית של ד"ר סארנו.
כאב פיזי הוא סוג של מנגנון הגנה, שמטרתו להסיח את הדעת מהמידע הרגשי המודחק המאיים להציף אותנו.
עיסוק ברגש שלילי עוצמתי או בקונפליקט רגשי נתפס כדבר הרבה יותר מפחיד עבור המוח ומערכת העצבים שלנו מאשר עיסוק בכאב פיזי (שלגביו ניתן לכאורה לעשות משהו). חשוב להבין שהתהליך מתרחש
באופן שאיננו מודע, נשלט או רצוני ומכאן כוחו הרב.
המרת האיום הרגשי לסמפטום פיזי מתרחשת בתיווך מערכת העצבים האוטונומית (הזרוע הסמפטתית) שאחראית להכין את גופנו למצב של התקפה פוטנציאלית.
מערכת זו היא בעלת השפעה אדירה על מגוון רחב של תפקודים פיזיולוגים ולמעשה מעצבבת כל איבר בגוף.
אקטיבציה שלה לכן יכולה להתבטא בסמפטום או כאב בכל אחת ממערכות הגוף (הנשימה, העיכול, השתן, השרירים וכו').
מאחר ומדובר בשינויים כימיים ופיזיולוגים כתגובה לאיום (רגשי) ולא בפגיעה ממשית ברקמות הגוף, הרי ששינויים אלה הם במהותם זמניים, הפיכים ובלתי מסוכנים!
רגשות עוצמתיים וגולמיים לא מודעים כמו זעם, בושה, אשמה וחוסר אונים
נחווים על ידי המוח ומערכת העצבים כמסוכנים, מאיימים ובלתי נסבלים.
רגשות אלה שנצברים לאורך חיינו (בעקבות ארועים שלילים בילדות, טראומה,
לחצים בהווה או נטיות אישיות מסויימות) נערמים בחלק הלא מודע של נפשנו.
בנקודה כלשהי בחיים (לרוב בעקבות איזה שהוא טריגר) נוצר סוג של "גודש" והחומר
המודחק מגיע לסף "נקודת הרתיחה" ומאיים לפרוץ לתודעה.
בנקודה הזו, באופן לא רצוני ולא מודע המוח, באמצעות מערכת העצבים האוטונומית, "מגן" עלינו באמצעות יצירת סמפטומים פיזיים. מדובר בפעולת "הסחה". מנקודת המבט הזו, "עדיף" שנתעסק בסמפטום
פיזי מאשר שנחווה סוג של רגש ממלכד שהדעת לא סובלת.
כיוון שהמקור של הסמפטום הוא רגשות ומתחים, הרי שהעיסוק ב"תיקון" הגוף איננו יעיל.
תשומת הלב צריכה לעבור בחזרה מהגוף אל מה שמאיים עלינו ברמה הרגשית.
