ליהי ליסר
כדי לפרק את הכאב מנשקו חייבים להבין את מנגנון ההפעלה שלו-
מדוע הוא נוצר, איפה ולמה הוא "נתקע" והופך לכרוני. מחקרים מראים שהידע הזה כשלעצמו מהווה סוג של תרופה ויכול להביא לשינוי בעוצמת הכאב. הוא מאפשר לכם להבין אחרת את הכאב, לפחד פחות ממצבכם ולהתחיל להאמין ששינוי הוא אפשרי גם עבורכם.
האגודה הבינלאומית לחקר הכאב (International Association for the Study of Pain) IASP מגדירה כאב בתור:
שני דברים מרכזיים בולטים בהגדרת כאב:
קודם כל כאב הוא 100% מהזמן חוויה שמשלבת בין הגוף והנפש.
שנית – כאב קשור בנזק "ממשי או אפשרי" לגוף עצמו. כפי שנראה בהמשך כאב משקף את רמת הסכנה הנתפסת
על ידי המוח ומערכת העצבים המרכזית ולא את מצב הבריאות של הרקמות עצמן.
על מנת להבין זאת לעומק נתחיל עם השאלה הבסיסית –
למה אנחנו בכלל מרגישים כאב?
מחקרים מראים שמידע תחושתי שמגיע מהרקמות הוא רק חלק ממה שהמוח לוקח בחשבון כשהוא מעריך את
רמת הסכנה שנשקפת לנו.
המידע הזה מגיע לתוך "חדר הבקרה" המוחי שאחראי על הערכת רמת הסיכון שנשקפת לנו
ושם נערכת ישיבת צוות שמוזמנים אליה 3 דוברים מרכזיים:
שמספק מידע לגבי מצב הרקמות, גורמים גנטים, מדדים פיזיים שקשורים למערכת החיסון, המערכת ההורמונלית, תזונה, שינה ועוד.
שמספק מידע לגבי הסביבה הקרובה, רמת התמיכה החברתית/משפחתית, ארועים שליליים בעבר, טראומות, גורמי סטרס בסביבה, איפה אני נמצא ומי האנשים שאיתי ועוד.
שמדבר על רגשות (בעיקר כעס, אובדן, חוסר אונים, תסכול, פחד), מחשבות (למשל – המצב אבוד), אמונות, משמעויות שמיוחסות לכאב, ציפיות עתידיות, דרכי התמודדות אתו ואפילו סטרס מוגבר שהאדם מפעיל על עצמו לעיתים ללא ידיעתו (כמו נטייה לפרפקציוניזם, לרצות אנשים אחרים, ביקורת עצמית נוקבת וכו').
המסקנה שתוסק מישיבת הצוות תוביל לגיבוש רמת ה"סכנה הנתפסת" על ידי המוח.
היא שתקבע האם המוח יפעיל את הנתיבים העצביים של הכאב או לא ובאיזה עוצמה.
מחקרים מראים שמבחינה מוחית לא קיים הבדל בין איום תחושתי או איום פסיכולוגי, המוח אפילו מעבד את המידע באותם האזורים. עבורו אין זה חשוב אם קיבלת מכה בגב או שנקלעת לסיטואציה קשה בעבודה מול בוס שיורד לחייך, בשני המקרים יכולה להיות מופעלת אותה תגובת הגנה בצורת כאב גב.
האם התחלת לחוש כאב בטן בעקבות ריב עם חברה טובה או חרם או שאכלת אוכל מקולקל.
איום הוא איום, בין אם המקור שלו רגשי (סטרס עכשווי או טראומה מוקדמת) או פיזי
והדרך היחידה שיש למוח שלך לבשר לך שאתה בסכנה היא דרך התשדורת של כאב.
מה קורה בגוף כאשר המוח קולט אותות סכנה?
כאמור כל כאב נוצר במוח (דרך הפעלת אותות/מעגליים עצביים שאחראים על יצירת הכאב).
הכאב איננו מדומיין או "בראש שלך" והוא תמיד אמיתי ומורגש בגוף!
בין אם המקור שלו הוא איום תחושתי או פסיכולוגי או חברתי.
כשהמוח מפרש גרוי כאיום/סכנה מערכת הסכנה מגיבה דרך הפעלת נתיבים עצביים של כאב.
הכאב נועד למשוך את תשומת הלב שלנו לגורם הסכנה.
הבעיה היא שלפעמים כשגורם הסכנה חולף (למשל גורם הסטרס מסתיים) או שפציעה מחלימה (לרוב תוך 3-6 חודשים), הכאב ממשיך ואפילו מחריף בעוצמתו או מתפשט
לאזורים נוספים.
אפשר להסתכל על כאב כרוני במקרים אלה כאזעקת שווא, או אי הבנה בשיחה שמתקיימת בין המוח והגוף.
מסיבה כלשהי המוח ומערכת העצבים המרכזית ממשיכים להפעיל את הנתבים העצביים של הכאב גם כשלא נשקפת
שום סכנה ממשית.
כאב כרוני כשלעצמו הוא אחד מגורמי הסטרס הכי גדולים שניתן לתאר. אי אפשר להשאר אדישים אליו. הוא עובדה שמשנה את החיים ומעוררת שורה של תגובות אופייניות:
חיים עם כאב מתמשך מעוררים פחד, דאגה, כעס, אשמה ובושה. מי שסובל מכאב לאורך זמן מכיר היטב את הפחד שאולי יש לי משהו מאוד מסוכן ונדיר ולכן לא גילו אותו? את הדאגה – מה אם אשאר במצב הזה כל החיים? פחד מהכאב שעוד יבוא, פחד שהגוף כבר לא יוכל לחזור לעצמו, כעס על המצב ועל כך שהכאב "הורס לי את החיים".
הכוונה למחשבות שמתעוררות בעקבות הכאב, בעלי אופי "קטסטרופלי" לגבי המצב בהווה ולגבי העתיד הצפוי לדוגמא – "אני נכה", "משהו לא בסדר איתי", "המצב אבוד", "זה לא יעבור אף פעם".
הכאב מושך אליו המון פוקוס. הרבה מאוד זמן, משאבים ותשומת לב מושקעים ב"ניהול הכאב". הקריסה במצב הרוח והחשיבה אודותיו מרוקנים מצברים וגורמים לאובדן של אנרגיה ומוטיבציה. אנשים מאוד פעילים מוצאים את עצמם בעקבות הכאב מסתגרים בבית , נמנעים מפעילות פיזית או ממפגשים חברתיים והחיים שלהם הולכים ומצטמצמים. הכאב "מנהל להם את החיים" ומושך אותם למטה.
מחקרים מראים שכאשר נוצר כאב כרוני, לאופן שבו נגיב אליו יש השפעה קריטית על העוצמה והמשך שלו.
תחשבו על כך שהמוח שלכם "מקשיב" למחשבות ולרגשות, לאופן שבו אתם מתנהגים
ולאיך אתם מגיבים אל התחושות הפיזיות הלא נעימות.
כשאתם דואגים, פוחדים, נמנעים מפעילות המידע הזה עובר בחזרה אל מערכת הסכנה ומה היא מסיקה?
לא רק שהסכנה לא חלפה אלא התעצמה. כשהסימפטומים מעוררים תגובה שמשמשת "דלק" להמשך הפעלת נתיבי
הכאב נוצר "מעגל הכאב הכרוני". כך מקבל הכאב "חיים משלו", המערכת המוחית ממשיכה לייצר אותו במעגל סגור.
תחשבו רגע איך למדתם לרכב על אופניים? בהתחלה נפלתם וככל שתרגלתם הלכה והתבססה
היכולת להחזיק את הכידון בכיוון הנכון, לשמור על שיווי המשקל ולדווש.
בהדרגה הנסיעה נהיתה "חלקה", לא הייתם צריכים יותר להשקיע בה חשיבה ותכנון, היא נהייתה אוטומטית עבורכם. מבחינה מוחית התרגול הוביל ליצירת נתיב של קשרים עצביים נוירונים (תאי מוח).
מעתה כל פעם שתעלו על אופניים הנתיב יופעל ,באופן מהיר, אוטומטי ויתורגם לפעולה (רכיבה).
מדוע אנחנו משתפרים ברכיבה ככל שאנחנו רוכבים?
הסיבה לכך היא ביולוגית –
ככל שנוירונים "יורים" כלומר פועלים יחד כך הקשר שלהם מתחזק, הקוד שהם יוצרים מתחזק.
אותו עקרון מתקיים גם בהקשר של כאב. כאב הוא גם סוג של "קוד מוחי", קשר בין נוירונים שמתרגם לחוויה פיזית מסויימת. מה קורה כשאנחנו חווים כאב שוב ושוב, לאורך חודשים ושנים?
הנתיב המוחי מתחזק והמוח מפעיל אותו בצורה יותר מהירה וחלקה.
הכאב הפך לסוג של הרגל אוטומטי שלא מצריך מאתנו מחשבה.
מה שהופך את הנתיב העצבי המתבטא בכאב לעוד יותר "עיקש" קשור בעקרון נוסף שבאמצעותו אנחנו לומדים דברים חדשים. מדובר במנגנון של "התניה". המוח שלנו "מקצר תהליכים" ויוצר קישורים בין גרוי ותגובה. הרבה פעמים כאב מופיע ובסמוך לו מתרחש גרוי אחר (רעש מסויים, פעולה פיזית מסויימת וכו').
למשל כאב שמופיע בגב התחתון בסמוך לפעילות רגילה שאנו יודעים לעשות –
להתכופף, לשרוך נעליים, לסחוב דבר מה, לנהוג, לשבת וכו'. המוח מתחיל לפרש את אותו הגרוי הנטראלי כבעייתי, או מסוכן ויוצר קישור בינו לבין הפעלת נתיבי הכאב.
הקשר שנוצר בין הגרוי לכאב דרך התנייה מצית שוב ושוב את הכאב שמקבל סוג של "חיים משל עצמו".
מבחינה מוחית מדובר בהתייעלות, המוח שולח איתות אזהרה בצורה מהירה ומיידית למול גרוי שהוא חושד בו כמזיק.
כעת הכיפוף/הישיבה/ההליכה או כל גרוי אחר מפעיל את נתיב הכאב גם אם אין שום סכנה ממשית בכך.
הבעיה היא שככל שהקישור הזה מופעל לאורך זמן, נתחיל לפחד מאותם גרויים (טריגרים)
וננסה להמנע מהם (לא לסחוב, לא להרים, לא להתכופף, לא לשבת וכו').
הפחד וההמנעות כאמור מתדלקים את מערכת הסכנה בעוד אותות מאיימים ומשמרים את מעגל הכאב.
המוח ומערכת העצבים המרכזית משתנים ומסתגלים כל הזמן לשינויים. זו הסיבה שאנו יכולים ללמוד כל רגע משהו חדש. קשרים עצביים במוח נוצרים, מתחזקים או נחלשים בהתאם לשימוש שלנו בהם.
יכולת ההשתנות הזו של המוח נקראת נוירופלסטיות (נוירו=מוח, פלסטי = גמיש ומשתנה).
אחת העובדות המדהימות היא שכאב משנה את המוח. כן שמעתם נכון!
ככל שאנחנו חווים כאב מערכת העצבים המרכזית (המוח וחוט השדרה) ומערכת העצבים הפרפיאלית (העצבים לאורך הגוף) יכולים להפוך יותר רגישים או יותר "טובים" בהפקת כאב.
למשל - המוח יכול לתת פקודה לייצר יותר חיישנים ברקמות שהופכת אותן ליותר רגישות. כעת יותר גרויים סביבתיים יקלטו על ידי החיישנים ויועברו אל חוט השדרה והמוח יקבל איתותים מוגזמים מהאזור. שינוי נוסף מתרחש ברמת העצבים בחוט השידרה שמוסרים אותות סכנה אל המוח.
המוח יכול להגביר את הרגישות שלהם לכימיקלים שמעוררים את הפעלתם ואף לגייס תאים נוספים בסביבה לשם איתות הגורם לכאב. זה גורם לכך שאזור הכאב גדל וכבר אינו משקף את מצב בריאות הרקמות הכאובות. בעצם במצב החדש שנוצר המוח מתחיל להתבסס על מידע שמורה על קיומה של סכנה מוגזמת.
על בסיס האינפורמציה הזו הוא ממשיך ליצור את נתיבי הכאב. למעשה הדבר דומה למערכת גלאי עשן שמופעלת כעת בקלות רבה מדי. בעבר היא צפצפה רק כשנקלט בה עשן בתוך הדירה וכעת היא מצפצפת ללא הפוגה גם אם שמשהו
מדליק נר בחדר המדרגות.
לתהליך הזה שבו עולה הרגישות של מערכת העצבים המרכזית והמוח לגרויים תחושתיים קוראים
"ריגוש מרכזי או ערור יתר" (central sensitization).
חשוב מאוד להבין אותו משום שהוא עומד מאחורי הרבה מאוד תופעות שמתרחשות אצל אנשים הסובלים מכאב כרוני.
זה המנגנון שאחראי למשל על כך שלאורך זמן האזור הכואב נהיה רגיש יותר (אפילו מגע שטחי ומרפרף באזור מגביר אותו) או כאשר כאב מתחיל להתרחב ולהתפשט לאזורים סמוכים.
המוח מחזיק את ה"שלט", הוא יכול לייצר כאב, להפסיק אותו ולשלוט על העוצמה שלו.
הכאב לא משקף את רמת הנזק הפיזי, אלא את הדעה של המוח לגבי רמת הסכנה הנשקפת לנו בכל רגע נתון.
דעה זו מתגבשת דרך שקלול מידע שמגיע אל המוח מערוצים שונים:
מהרקמות ומהגוף, מהרגשות, מחשבות, אמונות, התנהגויות, הערכות, ציפיות, זכרונות והקונטקסט העכשווי.
כשהמוח ומערכת העצבים מזהים סכנה, ייווצרו שורה של קשרים עצביים בין תאי המוח השונים
שיהוו סוג של נתיב עצבי שישודר חזרה אל הגוף בצורת כאב.
איום פיזי ואיום נפשי הם "אותה גברת בשינוי אדרת". מערכת ההגנה המוחית מגיבה אליהם בתווך מערכת העצבים האוטונומית (זרוע סימפתטית) ומחוללת שינויים כימיים ופיזילוגים שיכולים ליצר סמפטומים בכל מקום בגוף.
כאב כרוני שלא ממקור מבני (כאב נוירופלסטי) הוא "ליקוי תקשורתי" בשיחה בין המוח אל הגוף.
המוח ממשיך להפעיל נתיבים עצביים של כאב למרות שלא נשקפת סכנה ממשית.
כשכאב מתמשך לאורך זמן, עצם התגובה הטבעית אליו
(הפחד מהסימפטומים, הדאגה והפוקוס שניתן להם) "מתדלקת" את מנגנון הסכנה המוחי
להמשיך להפיק את תגובת הכאב.
הנתיבים העצביים של הכאב הופכים לסוג של הרגל נלמד ומופקים יותר
ביעילות על ידי המוח ומערכת העצבים.
עם הזמן מערכת הסכנה המוחית עצמה משתנה ונהיית יותר רגישה לקלוט גרויים ואותות
(תחושתיים, רגשיים או מחשבתיים) ולפרש אותם כמסוכנים. במצב החדש שנוצר המוח מתחיל
להתבסס על מידע שמורה על קיומה של סכנה מוגזמת מהרקמות, שאינו משקף את מצב הבריאות האמיתי שלהן.
