אחד הדברים הכי משמעותיים שעזרו לי בתהליך ההחלמה מפיסורה היה מפגש אחד שעשיתי עם ליהי ליסר , פסיכותרפיסטית - סביב כאב כרוני.
הגעתי אליו אחרי תקופה ארוכה של כמעט חצי שנה שבה הרגשתי שאני במלחמה מול הגוף שלי. ניסיתי עוד ועוד פתרונות מהרפואה הקונבנציונלית ומהטיפול השמרני, ראיתי אנשי מקצוע, עשיתי כמעט כל מה שהומלץ לי, ועדיין הכאב המשיך לחזור. בשלב מסוים הרגשתי שמיציתי את האפשרויות שהיו מונחות לפניי, ובעיקר ידעתי שאני לא רוצה למהר לניתוח לפני שאני מבינה אם יש עוד משהו שאפשר לפגוש בדרך.
כשהפיסורה הופיעה, ויתרתי על המון דברים. הפסקתי לרוץ, למרות שעד אז הייתי רצה די בקביעות, גם בחדר כושר וגם בחוץ. בתקופות הכואבות יותר, ובמיוחד בזמן המלחמה, חוויתי החמרה משמעותית. היו ימים שלמים שפשוט שכבתי במיטה מכאבים ולא הייתי מסוגלת לעשות כמעט כלום. גם בעבודה ניצלתי כמעט את כל ימי החופש שהצטברו לי, בערך שלושה שבועות, רק כדי להתמודד עם זה.
כל סימפטום קטן הפעיל אצלי פחד, דריכות ומחשבות כמו: “זה לא יעבור”, “משהו בי לא בסדר”, “אני שוב חוזרת אחורה”.
לפני שהחלמתי, תכננתי עם בן הזוג שלי טיול ארוך במזרח, ופחדתי מאוד שלא אוכל לצאת אליו. פחדתי שאשתתק מכאב, ובגלל זה את כל המלונות הראשונים בחרנו רק לפי השאלה אם יש בהם אמבטיה. ארזתי איתי המון ציוד ותרופות: נורמלקס, משככי כאבים, משחות וכל מה שחשבתי שאולי אצטרך.
בפועל, מהרגע שחצינו את גבול מצרים, כמעט לא נגעתי בכל זה.
במפגש עם ליהי - התחלנו לפרק את מעגל הכאב: איך כאב אמיתי יכול להתעצם כשהגוף נמצא לאורך זמן במצב של סטרס, פחד וחוסר ביטחון; ואיך גם השיח הפנימי סביב הכאב משפיע על מערכת העצבים.
הרבה מההבנות שהגעתי אליהן לא הגיעו לבד. הן התחילו לקבל צורה דרך השיחה איתה, דרך חומרי הקריאה שהיא המליצה לי עליהם, ודרך מטאפורות שעזרו לי להבין את הגוף שלי אחרת. למשל, הסיפור על חיילים שנפצעים בזמן קרב, אבל לא תמיד מרגישים את הכאב באותו רגע, כי המוח מתעדף הישרדות. רק כשהסכנה “חולפת”, הכאב מקבל מקום.
עוד דבר משמעותי שקרה במפגש איתה - ולא באמת קרה לפני כן, היה ההתעניינות האמיתית שלה במה שהתרחש סביב התקופה שבה הכאב הופיע. לא רק קבלה של “טוב, זה המצב החדש”, אלא ניסיון להבין מה הגוף עבר, מה היה העומס, ומה היה הרקע להתפרצות.
עצם זה שניתן מקום לשאלה “למה עכשיו?” שפך לי הרבה אור. לא מתוך ניסיון לחפש אשמים או להסביר הכול דרך רגש, אלא מתוך הבנה שלגוף יש הקשר. כאב לא מופיע בתוך ואקום.
בעקבות זאת התחלתי לשים לב גם מתי הכאב אצלי פוחת: באילו נסיבות, עם אילו אנשים, ובאיזה מצב רגשי הגוף שלי מצליח להרפות. לדוגמה, ביום שבו בן הזוג שלי הציע לי נישואין, חוויתי רגע מאוד משמח ומשמעותי בחיים האישיים שלי. הרגשתי מוצפת בשמחה, ביטחון ואהבה, ושמתי לב שהכאב כמעט לא היה נוכח גם כמה ימים לאחר מכן.
עבורי זה היה סימן מאוד חזק לכך שבאותו רגע המוח שלי תיעדף משהו אחר. הכאב לא נעלם כי “דמיינתי אותו”, אלא כי מערכת העצבים שלי קיבלה לרגע חוויה אחרת: פחות סכנה, יותר ביטחון.
גם אם לפעמים מופיע דם או סימפטום קטן, אני כבר לא נכנסת מיד לפאניקה. אני יכולה להזכיר לעצמי שזה בסדר, שאני לא בסכנה, ושיש לי כלים להתמודד עם זה.
מבחינתי זו ההחלמה האמיתית: לא רק שהכאב ירד, אלא שחזרתי לסמוך על הגוף שלי ועל עצמי. במובן מסוים, קיבלתי כאן מתנה. מרגש אותי להבין שהגוף שלי מספיק חזק כדי להכיל את הכאב, ושהכאב אולי היה הדרך שלו ליצור איתי קשר. מרגש אותי גם להרגיש שנעניתי לצורך הזה. היום אני מרגישה מחוברת לעצמי יותר מאי פעם.
חשוב לי גם להגיד שטיפול בכאב כרוני לא היה הדבר הראשון שהייתי חושבת עליו. לא קיבלתי עליו המלצה מרופא, ובסביבה שבה חיפשתי תשובות, כולל קבוצות של אנשים שמתמודדים עם פיסורה, זה כמעט לא עלה כאפשרות. וכשזה כן עלה, הוא עורר לא מעט התנגדות.
ואני מבינה את זה. כשכואב לך באמת, הדבר האחרון שאת רוצה לשמוע הוא שאולי גם מערכת העצבים, הפחד או המתח משחקים תפקיד. זה יכול להישמע כאילו אומרים לך “זה בראש שלך”, למרות שזה ממש לא מה שזה אומר.
אבל דווקא בגלל זה כואב לי לחשוב שיש אנשים שסובלים מאוד, ויכולים אולי להיעזר בידע הזה, אבל בכלל לא נחשפים אליו, או דוחים אותו כי הוא פחות מוכר, פחות נגיש, ולא תמיד מוסבר מספיק ברגישות.
