המסע שלי התחיל לפני שש שנים עם הגעתה של מגפת הקורונה לעולם. באותה העת, בתחילת המגיפה, אימי האהובה חלתה ואנחנו המשפחה ליווינו אותה בהתמודדות עם החולי ובניסיון הנואש לריפוי. בבד בבד, המגיפה הרימה ראש, הפחד ממנה בעולם הלך וגאה. ברמה האישית הייתי מאוד עסוקה בליווי של אמא שלי והפחד מהנגיף לא העסיק אותי כלל. עלתה בי מחשבה שיתכן ואדבק אבל היה לי ברור שאם זה יקרה אעבור את המחלה בקלות.
במשך 3 חודשים עברנו עם אמא שלי בין בתי חולים, שלל בדיקות ותקוות נגוזות. לצערי הרב, נפרדנו מאמא שלי בתום חודשים אלו. הפרידה הייתה קשה מנשוא אבל עם זאת הייתי בתפקוד שיא – עבודה, גידול ילדים, מעבר דירה ועוד. לאחר כחצי שנה מיום הפרידה מאמא שלי, הגעתי לעבודה, עטופה במסיכה ומרגישה מוגנת. השתתפתי בפגישת עבודה ולאחר יומיים התחלתי להרגיש תחושות שונות ומוזרות שמעולם לא הרגשתי. חשתי שחוש הריח שלי הולך ומתרחק ממני, שאני מתקשה לכתוב, שאני נשאבת לתוך מערבולת ולא מצליחה לצאת ממנה. בשלב הזה עודכנתי שהייתי חשופה לנגיף באותה ישיבת הצוות ויתכן ונדבקתי. וכך היה. מרגע ההדבקה, מיום ליום, במשך מספר חודשים, מצבי הלך והוחרף – מיגרנות, תחושות ערפול קשות, קושי בריכוז, הפרעות שינה, חרדות שמעולם לא פגשתי, אובדן חוש ריח, כאבים במקומות שונים בגוף. אני לא נמנית תחת הכותרת של אנשים חולניים. וגם אם נפגשתי במחלה – אני רגילה שמהלך המחלה הולך ומשתפר מיום ליום. אך כאן, הרגשתי שאני בסיפור מארץ אחרת. ברגע אחד צללתי לתהום עמוקה, שהלכה והעמיקה עוד ועוד, עם קושי גדול ביכולת להסביר מה אני מרגישה לצד קושי של העולם להבין אותי. הרגשתי שאני בבועה, שאף אחד לא מבין אותי. המצב הזה יצר אצלי תסכול, בהלה, פסימיות רבה, חוסר תקווה וייאוש גדול.
היה נחמד אבל עם הזמן הבנתי שהישועה לא תגיע משם. לאחר שהרגשתי שמיציתי את ביקורי הרופאים, הגיעה לפתחי בשורה חדשה – תא לחץ. טיפול ארוך, רחוק, יקר ותובעני. אבל מה יש לי להפסיד? הייתי נואשת לרפואה. יצאתי לדרך ובמשך 3 חודשים נסעתי יום יום לאסף הרופא לקבל חמצן בתא לחץ. גם שם עברתי מבדקים לפני התא ואחרי התא והם מצידם כמובן הוכיחו שיש שיפור במצבי הודות לתא, אבל בפועל, לא חשתי שכך נראית הרפואה המיוחלת. בזמן הטיפול הייתה לי הקלה אך אני קושרת אותה בעובדה שלקחתי חופשת מחלה מהעבודה וזכיתי לתקופה של שקט.
הרגשתי ייאוש גדול ותסכול עצום. לא הצלחתי להשמיע בתוכי קול של אופטימיות ותקווה, בן זוגי עשה זאת עבורי תקופה מאוד ארוכה.למרות הייאוש, רציתי למצוא את פריצת הדרך לריפוי. תחושת החולי לא נתנה לי מנוח. התנגדתי לקבל את המצב.
עד אותה העת לא ידעתי שיש תחום ברפואה שקוראים לו רפואה שיקומית. את ד"ר אפרת סוראקי הכרתי באופן אישי וכך הגעתי אליה למפגש, שבו, לראשונה בחיי, הרגשתי סוף סוף שמישהי מבינה אותי ויכולה לתת שם לתחושות שלי – כאב נוירופלסטי. אפרת הסבירה לי על מנגנון הכאב ונתנה לי תקווה לריפוי. היא הציעה שאתחיל טיפול אצל ליהי שמתמחה בטיפול בכאב כרוני. מיד התמסרתי להצעה שלה למרות שמראש אפרת שיתפה שיתכן והטיפול ידרוש ממני המתנה לפניות של ליהי ויכלול נסיעות מחוץ לעיר. בינתיים נכנסתי לאתר המדהים של ליהי והרגשתי תקווה גדולה – הכוח לריפוי טמון בך. מדובר במצב הפיך, לא מדובר בגזירת גורל. רציתי בכל מאודי שהניסיון הזה יצליח ואכן הגעתי לטיפול בלב פתוח.
כבר במפגש הראשון הרגשתי שליהי מבינה בדיוק מה אני מרגישה וגם יכולה להסביר לי את מנגנון הכאב. הרגשתי הקלה - סוף סוף דמות טיפולית שמבינה אותי לעומק. יש תקווה.
במהלך הטיפול, הרגשתי שאני מתקלפת מפגש אחרי מפגש. בהתחלה למדתי על מנגנון הכאב, על הדברים שמזינים את מנגנון הכאב – פוקוס, תסכול, פחד, הימנעות, ניסיון להילחם ולתקן. למדתי לסלק את הספקות (שלעיתים מגיעים לביקור) על ידי מעקב אחרי התסמינים והתחקות אחרי הגעתם ועוצמתם. שמתי לב שכשאני נינוחה ולא מתוחה, הכאב פוחת. עם זאת, כשאני מתוחה ולא מודעת לרגשותיי, הכאב עולה (ולא נעלם כל כך מהר..).
ממפגש למפגש, לאט לאט, הבנתי שהכאב ראש שלי הוא המורה דרך שלי. למדתי להתיידד איתו במהלך הדרך ולדבר אליו, להודות לו שהוא שומר עליי (לא תמיד קל). המצפן שלי.
למדתי לפתח קול פנימי של גאווה על התהליך שאני עוברת, להפחית ביקורתיות ולהתנהל כאן בעולם מתוך חמלה פנימית. למדתי להישיר מבט גם אל רגשות קשים ולהיות איתם. לא להתנגד ולהתעמת איתם אלא לשהות איתם, לנסות להתבונן בהם במבט סקרני. במהלך הטיפול הבנתי כמה כח יש למחשבות שלנו. כמה הן מזינות אותנו ואת החוייה הקיומית שלנו כאן בעולם.
מרגישה שאני עדיין במסע. בזכות המסע למדתי להבין את המנגנון הפנימי האישי שלי, לשאול את עצמי שאלות ולדאוג לעצמי. כיום אני רואה נכוחה את הקשר הישיר בין מצבי מתח לבין כאבי הראש. במהלך הטיפול, ככל שהפכתי להיות יותר מודעת, הכאבים הלכו ופחתו. ראיתי והרגשתי קשר ישיר ומובהק בין מצבי מתח לבין הופעתו של כאב הראש. ראיתי גם את הקשר בין רמת המתח לעוצמת הכאב. כיום, כאב הראש מגיע לביקור במינונים הרבה יותר נמוכים ואף בעוצמה מופחתת. מרבית התסמינים שחוויתי לאחר ההדבקה בקורונה (אובדן חוש ריח, נימולים, זרמים חשמליים, עירפול קוגנטיבי וחרדות) עברו לאט לאט ובהדרגה. ככל שרמת המודעות שלי עלתה במקביל לעבודת הנפש, כך התסמינים הלכו ופחתו. כאבי הראש שאיתם אני כן מתמודדת לפרקים הפכו להיות כאורחים שמגיעים לביקור מידי פעם ויצאו מקטגוריית הכאב הכרוני.
כאשר כאב הראש מגיע לביקור אני מתקשה לברך אותו בבואו אבל ברור לי שהוא התזכורת שלי לשאול את עצמי שאלות ולדאוג לעצמי (ללא תחושת אנוכיות). לעיתים קשה לי כשאני חשה מתח בין הצורך שלי ברגע מסוים לבין היכולת החלקית שלי לממש אותו. במהלך הטיפול למדתי למצוא איזונים, לספק לעצמי תמיכה אפילו חלקית וזמנית, והכי חשוב, להעביר למח שלי מסרים בוני ביטחון. יש לי יחסים קונפליקטואליים עם כאב הראש – מצד אחד אני לא אוהבת שהוא מגיע, לא תמיד הוא הולך כל כך מהר. מצד שני, כאמור, אין ספק שהוא הפך להיות מורה הדרך שלי. כאשר הוא מגיע אני יודעת שאני נדרשת לעצירה, חשיבה והתבוננות. הוא רוצה להעביר לי מסר של הקשבה ללב ודאגה לעצמי. במהלך המסע נוכחתי להפנים שבזמן קושי חשוב מאוד לדבר לעצמי יפה, לתת לגיטימציה לתחושות שלי ולהפחית ביקורתיות ("ברור שככה אני מרגישה..").
בשביל לצעוד במסע הזה דרושה התמסרות מלאה ולב פתוח. אני גאה בעצמי שבחרתי לצלול פנימה לנבכי הנפש ומשם להתחיל את תהליך הריפוי שלי. אני מרגישה שתהליך הריפוי מחזיר לי את תחושת הביטחון שלי. השגרה שלי מלאה מאוד – משרה מלאה, ארבעה ילדים, בן זוג שמרבה במילואים, מתיחות ביטחונית ועוד. למדתי שגם בתוך כל הסטרס הקיומי שאני חיה בו, חשוב לי למצוא עוגנים שעוזרים לי לשמור על ראש מעל המים – יום חופשי בשבוע, פעילות ספורטיבית (אשמח לבסס אותה יותר), יציאה לסרט/בית קפה, מפגש עם חברות. בימים פחות טובים אני מזכירה לעצמי שיש בכוחי להתמודד עם אתגרים ושאני אהיה בסדר בכל מקרה. המחשבות על העתיד מעסיקות ומסקרנות אותי, כרגע בעיקר בחלק התעסוקתי. מרגישה שרוצה לחקור לעומק את החלקים שבהם אני נהנית בעבודה ואת החלקים שפחות, ומשם להרגיש שלמה יותר בבחירה שלי. בתחילת הדרך, כאשר הייתי בייאוש גדול, הרגשתי שהעבודה הינה מעמסה גדולה מאוד והיא זו שמייצרת אצלי את עיקר המתח, והוא זה שמזמין את כאבי הראש לביקורים. כיום, אחרי טיפול עומק, ובזכות כח המחשבה, חווית העבודה שלי השתנתה מקצה לקצה. נשארתי באותו תפקיד אבל אני עושה אותו ממקום נפשי אחר לגמרי, מתוך מודעות גבוהה לרגשות ולצרכים שלי. המקום הזה הוא שמאפשר לי פחות סטרס ובמקביל אף מעורר את הסקרנות שלי לגבי העתיד המקצועי שלי. המקום הזה מאפשר לי פניות לחקירה אישית. חלומות לעתיד? – להמשיך להעמיק את ידיעותיי בתחום מנגנון הכאב (מרגישה שזו תורה שצריך להעמיק בה), למצוא את העבודה שארגיש בה תשוקה ואיזון, ללמוד ימימה, ללמוד תורה, לטייל בארץ ובעולם, להמשיך לנגן כל יום שישי, לבהות בעצים היפים במרפסת ביתי עם כוס קפה ביד ולהצליח להתפעל מיופיו של העולם.
כאן זו גם הזדמנות להודות לליהי היקרה, האחת והיחידה, אישה מופלאה שמבינה באמת מהו כאב כרוני ויש בכוחה לטעת תקווה בלבבות של אנשים. להתוות להם דרך חדשה ומוארת לעולם. במהלך הטיפול הרגשתי שליהי מבינה בדיוק את שלבי מהלך ההחלמה והחוויה הזו הייתי מאוד משמעותית עבורי. המפגש עם ליהי היה כמו מים חיים בלב מדבר. כמו כן, זוהי הזדמנות להודות גם למשפחה היקרה שלי, שהייתה ועודנה עוגן משמעותי כל כך בחיי. נכון, אני לא אותה אישה שהייתי לפני הקורונה, לפעמים אני נדרשת לעצור ולהתמודד עם כאב שמגיע והולך, אבל הלימוד הגדול הזה הפך אותי לגרסה משודרת של עצמי. המפגש וההתמודדות עם כאב הם קשים, יש לומר לעיתים מייאשים, אבל בזכות טיפול נכון והתמסרות לתהליך ניתן להירפא ולגלות עולמות חדשים ומרתקים.
